חכם או צודק בהליכי גירושין

כולנו גדלנו על האמרה השחוקה "אל תהיה צודק, תהיה חכם".

האם זה צודק להיות חכם? ובמילים אחרות: האם זה שווה? האם בתהליך פרידה לא כדאי להיות צודק?

איזו דרך תניב תוצאות טובות יותר: הצדק או החכמה? הדין או הפשרה? האמת או השלום?

מי שקובע באופן קטגורי, שצריך להיות חכם ולא צודק, אינו חכם ולבטח לא צודק.

השילוב המנצח בין חכמה לצדק דורש, מעל הכל, הבנה מעמיקה בזירה שבה אתם נלחמים.

בתיק בו ייצגתי בבית הדין הרבני, הצד השני בחר להילחם על כל צעד ושעל.

למרות שהיה מדובר בנישואין קצרים והיה ניתן לסיים את התיק בהסכם שווה והוגן, הצד השני בחר להתבצר בעמדתו, בין היתר, עקב חוסר ניסיון והבנה (לרבות של העו"ד).

בדין העברי ובהלכה, ניהלנו הליך גירושין קשה וכואב (לשני הצדדים).

כטוען רבני ותיק הבחנתי כי המניע של הצד השני היה רצון לשלול מהלקוח שלי את זכויותיו, ולמרות שהיה היתכנות לכך, ידעתי כי "אין הקומץ ישביע את הארי" וכי רצון הצד השני הוא לרושש את הלקוח שלי מכל זכויותיו.

אי לכך בחרתי להיות צודק ולא חכם, יותר מדויק - בחרתי להיות צודק וחכם.

לקח זמן, והצדק יצא לאור, כל תביעות הצד השני נדחו: הרכוש התחלק חצי חצי, והכל בא על מקומו, ולא מתוך שלום...

פעמים שדווקא הנכונות לפשרה "והחכמה" הם הפתח להפסד ולכישלון.

הלקח - בכדי להחליט מתי להיות חכם ומתי להיות צודק צריך ידע, ניסיון, ובעיקר חכמה וצדק.

כדי להחליט נכון מתי להתפשר ומתי להילחם, מתי להיות חכם ומתי להיות צודק, אתם זקוקים לבעל מקצוע שמבין את השפה, את הדין ואת עולם הדיינים. אתם זקוקים לידע, לניסיון, ובעיקר לטוען רבני מיומן שיוביל אתכם לניצחון.