חובת ההיוועצות במומחה טרם הכרעה שיפוטית

על בית הדין מוטלת החובה ההלכתית והפרוצדורלית להסתייע בחוות דעת של מומחה לדבר, בכל עניין הדורש מומחיות מיוחדת, טכנית או מקצועית, אשר אינה מצויה בתחום ידיעתו השיפוטית של המותב.

• בירור התשתית העובדתית: למען עשיית צדק ובירור האמת, לא יפסוק בית הדין בסוגיות שבמומחיות בטרם תונח לפניו חוות דעת מקצועית, מנומקת וסדורה, המהווה תשתית ראייתית הכרחית למתן פסק הדין.
• חובת הזהירות השיפוטית: פסיקה ללא התייעצות עם מומחה רלוונטי במקרים המתחייבים לכך, עלולה להיחשב כחריגה מחובת הזהירות של המותב וכפגיעה בזכות הטיעון ובהגינות ההליך.
• הכרעה סופית: יודגש כי בעוד שחוות הדעת מהווה כלי עזר חיוני, הסמכות להכרעה הסופית ואימוץ מסקנות המומחה נותרים תמיד בידי בית הדין, המפעיל את שיקול דעתו העצמאי.

הערה משפטית: אי-קבלת חוות דעת מומחה בנסיבות הדורשות זאת עשויה להוות עילה לערעור בגין פגם מהותי בניהול ההליך.

מקורות הלכתיים

1. כתב הרמ"א (נזק"מ פ' ח') "אין מצוין באורוות הסוסים וברפת הבקר ובגדרות הצאן אלא העבדים והרועים וכיוצא בהן", ומבואר בגמ' סנהדרין ה' שרב דר 18 חודש אצל רועי בהמה בכדי לדעת איזו מום עובר ואיזה קבוע. ובבא מציעא, קטן דף י"א איתא שרב פסק בעניני אכילת דגים אחר שלמד מאדא ציידא (אדא הדייג). וכתב הרא"ש ב"ק ד,ד' שלכן קיימא לן כרב באיסורי וכשמואל בדיני, מפני שרב היה בקי יותר באיסור והיתר כפי שהתבאר, ושמואל היה בקי בדיני ממונות.

2. פוסק השו"ע (הל' מקח טעות ס' רל"ב ס' ט"ז): "ראובן שמכר לשמעון גבינות ולאחר ג' ימים פתחם ומצאם ריקבון גדול, ישאלו לעושי הגבינות בכמה זמן ראוי לבוא ריקבון ועיפוש כזה, אם יאמרו שנעשה הריקבון בבית המוכר זה מוכח שהיה מקח טעות, ואם ספק המוציא מחברו עליו הראיה, עד כאן."

3. וכן כתב השו"ע ס' קנה' ס' ז' וכן בשאר נזיקין ישומו על פי בקיאין ואומנים וכל כיוצא בזה.

4. וכן כתב הרמ"א שם ס' כ' וכן כל הזיקות שלא נתבארו שיעור הרחקתן בכדי שלא יזיק, לפי ראות הבקיאין.

5. כתב הגר"א בפרשת משפטים על הפסוק "כי השוחד יעוור עיני חכמים", ובמקום אחר כתוב "פיקחים", שדיין צריך להיות בקי בהלכה ובקי וחריף בענייני העולם, וצריך הדיין להבין בענייני החומר, שאם לא כן איך יפסוק את הדין. חזינן מדברי הגאון שדיין צריך להיות בקי בענייני מסחר וכד' עד היכן שידו מגעת, ואם לא, חובה עליו להביא איש מקצוע תחתיו בכדי להוציא את הצדק לאור.

6. בפסק דין 1371174/2 מבית הדין הרבני הגדול דנו בית הדין במשקל חוות דעת פרטית וכן בנוגע לחקירת עד מומחה, ובין היתר נכתב בזה הלשון: "עם זאת מסתבר שבית הדין אינו יכול לדחות את חוות דעת המומחה, שהתנאי למינויו היה מומחיותו, ללא נימוקים משכנעים. כמו כן מסתבר שכמו שהצדדים רשאים להגיש שאלות הבהרה למומחה בכתב, והוא חייב לענות על שאלותיהם, הוא הדין שאם לבית הדין ישנם השגות והערות על המלצות חוות דעת, בין בנוגע להרצאת וקביעת הנתונים ובין לגבי המסקנות המקצועיות, עליו להפנות את השאלות במפורש למומחה ולקבל תשובותיו, ורק לאחר מכן להכריע. לא מסתבר שבית הדין לא ייתן למומחה, שכאמור הוא אומן במלאכתו, לבאר ולהסביר את דבריו, ובפרט בדברים שבית הדין אינו מומחה בהם, שאם בית הדין היה מומחה מינוי המומחה היה לשווא."

7. הרי שנקודת המוצא היא – קבלת חוות דעת המומחה אלא אם כן יש סיבה לא לקבל, והסיבה היא כפי שנכתב בפסק הדין, משום שבית הדין אינו מומחה במקצועות אלו.

8. וכך נכתב בפסק דין 1390474/2 שאין לבעל דין זכות מוקנית לחקור עד מומחה מפני פקפוק במקצועיותו, וזה לשונם שם: "וככל המבואר לעיל, לדעתנו יש לעשות הבחנה בין עד מומחה המציג לפני בית הדין בעיקר מידע, לכזה שבעיקרו הוא מביא בעדותו או בחוות דעתו, כאמור, את מומחיותו המקצועית לפני בית הדין, כמו: אקטואר, שמאי, מהנדס בניין וכדומה. בעד מומחה שכזה – הדרישה לחקור אותו היא בעצם פקפוק במקצועיותו."

9. ובפסק 5352/18, בעתירה שנדחתה כנגד החלטת בית הדין הגדול, כתבו הרכב השופטים עמית, גרוסקופף והנדל כך: "בדרך כלל, יסמוך בית הדין את ידיו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן."

סיכום

• בית הדין מחויב להיוועץ במומחה בכל עניין לגופו טרם מתן פסק דין.
• חוות דעת המומחה תתקבל אלא אם כן יש סיבה שלילית, ולא ההפך.