מאחורי פרגוד בית הדין

פתיחה

"שמע בין אחיכם" — השופטים רגילים לראות את עצמם כאנשי המעלה ואת בעלי הדין כרשעים. לפיכך נצטוו להתייחס אליהם כאל "אחים" (אוזניים לתורה).

"לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך" — ואין להפלות בדיניהם אפילו מתוך כוונות טובות שיש להן הצדקה מחוץ לבית הדין. השופט נתחייב לדון על פי הצדק המוחלט ויקוב הדין את ההר, ואילו מחוץ לכותלי בית הדין למדו מכאן "הוי דן את חברך לכף זכות".

"לא תטה משפט אביונך בריבו" — לעיל דיבר הכתוב במצוות גמילות חסד והגשת עזרה ביחסי האנשים שמחוץ לכותלי בית הדין, ואילו בבית הדין עצמו יקוב הדין את ההר; בתור אביון הריהו מרגיש שרצונו תלוי ברצון העשירים, ומשום כך הוא צופה יותר לעזרתה של נציגות הציבור, אף על פי כן כשהוא עומד לפניך "בריבו" בבית הדין אסור לך להטות משפט כמלוא נימא (רש"ר הירש).

החיבור שלפניכם נועד לבאים בשערי בית הדין. רוב ככל הציבור לא היו ולא נכחו על מפתן דלת בית הדין, ואינם מבינים את משמעות המעמד ואת ההשלכות הנגזרות מכך.

אך לפעמים מוצא אדם את עצמו בבית הדין כתובע או כנתבע, וחותם על מסמכים ושטר בוררות מבלי שידע על מה הוא חותם, ואינו יודע שלאחר החתימה אין דרך חזרה.

בחיבור הבא אני פורש בקצרה את הזכויות הממוניות, המשפטיות, והקנייניות, שההלכה מקנה לבעלי הדין, אם זה לתובע או נתבע. ובשטר בוררות שעליו חותמים בעלי הדין הם מוותרים על הזכויות המוקנות להם.

חשוב להדגיש שזכויות אלו נועדו להגן על בעלי הדין, ועל מנת להוציא את האמת לאור בצורה המזוקקת ביותר, ובחתימתם הם מוותרים בהינף יד על זכויות אלו.

סדר הדין העברי גדוש באיזונים ובלמים שנועדו לשמור על הליך משפטי זך ונקי. בחיבור הבא אשתדל ולו להעיר את שימת לב הבאים בשערי בית הדין.

מבוא: בוררות מה היא?

כבר בזמן הגמרא נתנו חז"ל פתרון לבעלי דין המעוניינים להתדיין שלא במסגרת הקונבנציונלית, ובלשון חז"ל נקרא זבל"א שפירושו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד והם בוררים דיין שלישי. הרציונל שעומד מאחורי רעיון זה הוא האמון הגדול שיש לבעלי הדין במסגרת הליך משפטי זה, וכפי שהיטיב להגיד זאת הרמ"א "שמתוך שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד הבעלי דין ציתין להם, וגם הדיינים כל אחד מהפך בזכות אותו שברר אותו, והג' שומע טענות שניהם ופוסקים האמת". פרטי דינים אלו מבוארים בשולחן ערוך סימן ג' סעיף א' ובסימן י"ג ואכמ"ל. חשוב לציין שמסגרת זבל"א דינה כדין תורה לכל דבר וכפי שיבואר.

מה שנקרא היום בוררות אינה הבוררות שעליה דיברו הפוסקים כנ"ל, וכדלהלן. בשנת תשכ"ח (1968) נחקק בכנסת "חוק הבוררות". וכלשון החוק: "הסכם בוררות" — הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד וכו'. "בורר" — בורר שנתמנה בהסכם בוררות או על פיו, לרבות בורר מכריע ובורר חליף. "אישור פסק בוררות" — בית המשפט רשאי על פי בקשת בעל הדין לאשר פסק בוררות, אשר הפסק דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק של בית משפט. מטרת חוק זה להוריד עול ולחסוך זמן שיפוטי מבתי המשפט, ובכדי לתת סעד לבעלי דין לסיים סכסוכים במהירות האפשרית.

החיבור שלפניכם נועד לבאים בשערי בית הדין, רוב ככל הציבור לא היו ולא נכחו על מפתן דלת בית הדין, ואינם מבינים את משמעות המעמד ואת ההשלכות הנגזרות מכך. אך לפעמים מוצא אדם את עצמו בבית הדין כתובע או כנתבע, וחותם על מסמכים וסמכים על שטר בוררות מבלי שידע על מה הוא חותם, ואינו יודע שלאחר החתימה אין דרך חזרה.

כיוון שאין דרך לאכוף פסק דין הניתן בבית הדין, לא בבית המשפט ולא בהוצאה לפועל, הצדדים חותמים על שטר בוררות שנוסח על ידי בתי הדין כל אחד לפי סגנונו וראות עיניו. ולאחר שניתן פסק הדין ניתן לאכוף אותו בבית משפט. המכנה המשותף של כולם היא סמכות בלתי מוגבלת, של הדיין ובית הדין.

הקדמה

אמרו חז"ל: הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות. וכן אמרו הלכה כשמואל בדיני משום דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. שמואל אף חידש את שני היסודות בדיני ממונות ובכללי הפסיקה: 1. המוציא מחברו עליו הראיה (בבא קמא מו:). 2. שודא דדיינא (כתובות צד') — כלומר סמכות הנתונה לדיין להכריע באופנים מסוימים על פי אומד דעתו, ואין זה סתירה לכלל של המוציא מחברו עליו הראיה כפי שיבואר להלן.

וכתב השולחן ערוך (סימן י"ב סעיף כ'): "צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה", ובביאור הגר"א שם "בימי רשב"י בטלו דיני ממונות".

תנאים רבים נכתבו במקורות על התכונות הנדרשות בכדי להיות דיין: איתא בשולחן ערוך סימן ז' סעיף י"א "בית דין של שלושה צריך שיהיה בכל אחד מהם שבעה דברים: חכמה, ענוה, יראה, שנאת ממון, אהבת האמת, אהבת הבריות, בעלי שם טוב". ובפתחי תשובה שם מביא דעת הכנסת הגדולה דהוי לעיכובא. ובסמ"ע שם כתב "ויהיה פרקן נאה ויהיה להם לב אמיץ להציל עני מיד גוזלו". וכן בסעיף ז' ס"ק ח' על דברי המחבר שיש אומרים שאינו יכול לדון רק מגיל י"ח שנים, כתב הסמ"ע שדאז הוא גבר בגוברין להציל העני מיד גוזלו שהוא אחד מהמידות של דיין.

עוד כתב השולחן ערוך שם: צריכים הדיינים לישב באימה וביראה בעטיפה ובכובד ראש, ואסור להקל ראש ולישב ולספר בדבר בטלה בבית דין, ויראה הדיין כאילו חרב מונחת לו על צווארו וכאילו גיהנם פתוח לו מתחתיו, וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן, ומי הוא עתיד להיפרע ממנו אם נוטה מקו הדין, וכל דיין שאינו דן דין אמת גורם לשכינה שתסתלק מישראל, וכל דיין שנוטל ממון מזה ונותנו לזה שלא כדין הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו נפשות וכו'. בעיני חז"ל זהו המזג השיפוטי הנצרך בכדי להיות דיין.

כל אלו תכונות אופי ומידות הנצרכים ליושבים על כס המשפט. אך מה הם תנאי הסף ואילו כישורים צריך בכדי להיות דיין — זה מבואר בשולחן ערוך סימן ג' סעיף א': "אין בית דין פחות משלושה, וכל שלושה נקראים בית דין אפילו הדיוטות, דאי אפשר דלית בהו חד דיודע סברות בדינים, אבל אי לית בהו חד דידע פסילי לדון".

דהיינו שגם שלושה הדיוטות כשרים לדון בתנאי שיש בהם חד דגמיר, ומבואר בטור דהיינו ששמע או שקרא בספרים ויודע סברות בדינים. ובסמ"ע בסימן א' ס"ק ח' מבואר טפי: "איש מנוסה ובקי בדינים דהיינו מומחה". ובש"ך ס"ק ב' הביא דעת מהריב"ל שיכול המוחזק לומר קים לי כדעת הרמ"ה דסבירא ליה דבעינן שיהיו שלושתם גמירי דהיינו מומחים.

ובריב"ש חושן משפט סימן א' כתב: "אמנם נראה בעיני דבר ברור דבזמננו הרשות נתונה על כל פנים לכל תלמיד חכם שהגיע להוראה, אפילו שלא הגיע לשנים, וכו', סמכינן להורות כיון שהחיבורים הם המורים, וכל זה בתנאי שזה התלמיד בדוק ומנוסה למעיין ומבין בתלמוד ובספרי הפוסקים והמחברים ז"ל. אבל אין ספק שראוי לגדור גדר בזמננו זה, כי רבו בקיעי הזמן, השועלים קטנים מחבלים כרם ה' צבאות, היו עבדים ליצרם כל ימיהם, ובלא דעת ותבונה ביד רמה יושבים על כסא ההוראה, ושרים לפי ערכם בחכמת התורה, ושלא היה להם עסק אחר כל ימיהם הולכים לרגליהם כעבדים. על זאת ישתומם כל חסיד, כי אין ספק כי בזה יצא משפט מעוקל, ושופט כל הארץ מלכנו יושיענו, ויקיים מקרא שכתוב 'השיבה שופטיך כבראשונה'".

ומעשה שהיה לפני כמה שנים בתיק בו ייצגתי באחד מבתי הדין, ואחד מחברי הרכב הדיינים היה חבר שלי, ובתחילת הדיון נעמד ואמר: "אני חבר על פלוני", והאב"ד פסלו (למרות שמעיקר הדין אינו פסול משום שאינו בגדר אוהב, וגם אם כן זה אוהב של המורשה, ואכמ"ל), וכהרף עין קרא האב"ד לנהג שלו שהינו אברך המסיעו ברכבו לבתי הדין שבראשותו, ואמר לו: בא שב עימנו לדון, וכך הווה שאותו נהג ישב במשך כמה דיונים ואף חתום על פסק הדין...

מהפסוקים דלהלן למדו חז"ל את הזכויות שיש לבעלי הדין בדיני ממונות: א) "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא י"ט). ב) "מדבר שקר תרחק" (שמות כ"ג). ג) "שמע בין אחיכם" (דברים א'). ה) "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז). ו) "ושפטתם צדק" (דברים א'). ז) "לא תעשו עוול" (ויקרא י"ט).

הסעיפים הבאים הינם מתוך שטר בוררות של בית הדין "הישר והטוב" מצ"ב (בית דין לממונות מהגדולים בארץ ולו סניפים רבים מהצפון ועד הדרום). לנוחות הקורא אני מצטט ומרכז את התוכן עליו חותמים הצדדים (מודגש), ובמקביל אסביר את משמעות החתימה לטוב ולמוטב.

שטר בוררות "הישר והטוב"

כפי הנראה לרבנים על פי פשרה או מצד היושר

כאן חותמים הצדדים על הסכמה לכל פשרה הנראית לבית הדין. כעת נראה את עמדת ההלכה בנוגע לפשרה.

בשולחן ערוך סימן י"ב מבואר שחז"ל למדו מהפסוק "צדק צדק תרדוף" שמצווה על הדיין לנסות להביא את הצדדים לפשרה, אך לפשרה זו קריטריונים נוקשים:

• פשרה צריכה קנין (סעיף ז')
• פשרה באונס לא הוי פשרה (סעיף י"א)
• פשרה בטעות, בטלה (סעיף י"ד-ט"ו)
• בפשרה אין הולכים אחר הרוב (סעיף י"ח)
• כשהדין ברור לדיין אסור לבצוע (פתחי תשובה ס"ק ד')
• אין בית דין יכולים לכוף ליכנס לפנים משורת הדין אף על פי שנראה להם שהוא מן הראוי (רמ"א)
• פשרה עד שליש (פתחי תשובה ס"ק ג')

מסקנה: החותם על סעיף זה נותן הרשאה לבית הדין לחייבו שלא כדין מכוח פשרה, כגון שאחד עני והשני עשיר ובית הדין מחייב את העשיר או פוטר את העני (פתחי תשובה שם).

ובדידי הוי עובדה בתיק בו ייצגתי תביעה כנגד ערב שסירב לקיים את הערבות עליה חתם, ולאחר הדיון התפרץ התובע וביקש מבית הדין לא לעשות שום פשרה עם הנתבע אלא להורות לערב לקיים את שהתחייב, והאב"ד השיב לו: אתה כבר חתמת על כך שהינך מסכים לפשרה (בשלב זה עדיין לא התקבל פסק הדין)!!!

בלי שום זכות ערעור לפני שום בית דין

האמת תאמר שבהלכה לא מצאנו זכות ערעור על פסק של בית דין קמא, דבית דין בתר בית דין לא דייקא. ומה שנאמר בשולחן ערוך סעיף י"ד "בית הדין הגדול" עניינו הוא האם מראש אחד הצדדים יכול לדרוש שההליך יתנהל בפני בית הדין הגדול, וכן הנאמר בסעיף י"ג אם הוצרכו לשאול דבר מבית הדין הגדול, היינו שהדיינים עצמם חפצים לברר את הנידון, אבל לא כערכאת ערעור.

אמנם ישנם בתי דין המאפשרים ערעור כגון בית הדין ארץ חמדה, ובית הדין דרכי תורה, ובית הדין שלום ואמת.

אמנם בסמ"ע סימן י"ט ס"ק ב' הביא מתשובת חזה התנופה: "אם ראובן תבע את שמעון בדין ויצא זכאי ושוב חזר בעל דינו ותבעו בפני בית דין אחר, אין זקוק לירד עימו לדין ולא להשיב על טענתו, וגם הבית דין אינם רשאים לשמוע דבריו כלל אחר שיצא זכאי", וכן כתב הרא"ש "דבית דין בתר בית דין לא דייקי". אמנם בפתחי תשובה שם הביא דעת המבי"ט שחולק וסובר דאף על גב דאמרינן בית דין בתר בית דין לא דייקי הני מילי בזמניהם, אבל האידנא דייקינן, וכן כתב הרי"ף שהאידנא לא בקיאי כל כך בדינין הלכך דייקינן בתר בית דין, ואם בזמנו של הרשב"א ככה כל שכן בזמננו.

מסקנה: כאן חותמים הצדדים על הסכמה הנראית לבית הדין בנוגע לפשרה, כעת נראה את עמדת ההלכה בנוגע לפשרה.

או בית משפט שבעולם כלל

כפי שהתבאר, ישנה אפשרות בחוק להגיש ערעור על החלטת הבורר בפני בית המשפט אם סוכם כך במפורש. מסקנה: בסעיף זה הצדדים מוותרים על זכות ערעור. אציין שבקשה לביטול פסק בורר מהעילות הקבועות בחוק (עיין סעיף 24 לחוק הבוררות) בכל מצב אפשר להגיש.

ואם אחד מאיתנו ישתמט מלבוא לפני בית דין וכו' הרשות ביד בית דין לפסוק כפי ראות עיניהם

סעיף זה עוסק בסרבן דיונים, כעת נראה מה ההלכה באדם שמסרב לבוא לבית דין. מצאנו כמה כלים שיש בידי בית דין להתנהל מול סרבן כזה: א. היתר ללכת לערכאות כמבואר בסעיף כ"ו. ב. נידוי והכאה, כמבואר בנתיבות סעיף ד'. ג. קנסות בממון כמבואר בסמ"ע סעיף י"ז ס"ק כ"ו. אך בשום מקום לא מצאנו שבית דין פוסקים מבלי ששמעו את בעל הדין.

מסקנה: בסעיף זה יש כוח ביד בית דין לפסוק בלי לשמוע את אחד הצדדים כשרעהו מסרב.

הרשות ביד בית דין להוסיף ולפרש ולחזור את כל פסקי הדין שנתנו

בסוגיה זו עד מתי נאמן הדיין לפרש את פסק הדין, מתבאר בשולחן ערוך סעיף כ"ג כדלהלן. אם עומדים לפניו נאמן בכל גוונא. אם נסתלקו מלפניו אינו נאמן, ולשון הנתיבות שם "החכם אינו נאמן להוציא מיד המוחזק דעד אחד אין לו נאמנות בשום דבר שבממון". דהיינו שכל נאמנות הדיין בתורת דיין זה רק במעמד הדיון, אבל לאחר מכן הרי הוא כעד אחד בעלמא. ועוד מבואר בשולחן ערוך שם "ובלבד שלא יסתור טענות הראשונות", כלומר גם שהדיין נאמן זה בתנאי שאינו סותר את הפסק הראשון.

מסקנה: בסעיף זה מקנים בעלי הדין סמכות לדיין לפרש ואף לחזור בו ממה שפסק. אציין שלמרות שאין אפשרות לערעור, ישנו הליך של "סתירת הדין" המבואר בשולחן ערוך סעיף כ' שעניינו הוא טענות או ראיות שלא עלו במהלך הדיונים מסיבה מוצדקת, ישנה אפשרות לבטל את פסק הדין, הליך זה אפשרי בכל גוונא.

הרשות ביד בית הדין להזמין חוות דעת של בעלי מקצוע על חשבון הצדדים

סעיף זה הוא לטובת הצדדים שכן בהליך משפטי נצרכים הדיינים למגוון רב של ידע מקצועי. מקור הדברים בשולחן ערוך סימן י"ד: "ואם הוצרך לשאול דבר מבית הדין הגדול כותבים ושולחים ודנין להם בעירם כפי מה שיבוא מבית הדין הגדול, ושני בעלי הדין יפרעו שכר השליח". וכן בסעיף י"ג סעיף ב' בזבל"א הדין הוא שיכולין לחזור בהם עד שכתבו, ומשכתבו אינם יכולין לחזור בהם, ושניהם נותנים שכר הסופר, כיון שהוא לטובת שניהם שלא יחזרו בהם.

אנו החתומים מוותרים מראש על מתן נימוק כל שהוא לפסק הדין שינתן על פי בית הדין הנ"ל

נימוק פסק הדין היינו אבן יסוד באמון של הצדדים (בעיקר הצד שהפסיד) בבית הדין. אבאר איזה משקל קריטי ההלכה ייחסה לכך. סוגיה זו נקראת "מהיכן דנתוני", מקורה בסימן י"ד סעיפים א'-ד', והעולה מן הדברים: אם דנים אותו בכפייה (היינו שלא בא אליהם מרצונו) ואמר "כתבו לי מהיכן דנתוני" כותבים ונותנים לו, וצריך לכתוב לו גם הטעמים והראיות (סמ"ע ס"ק ב').

אם בא מרצונו לדין — כתב השולחן ערוך: "אם רואה הדיין שהבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו יאמר לו בעל פה מאיזה טעם דן אפילו לא שאלו", ואם אמר "כתבו לי מהיכן דנתוני" כותבים ונותנים לו אך אין צריך לכתוב לו הטעמים והראיות, רק הטענות; אך בעל פה תמיד צריך הדיין לנמק את פסק הדין.

עיין בשו"ת משפטי עוזיאל (חושן משפט סימן א) שכתב, ובאיכות כתב פסק הדין, ההלכה קובעת לכתוב רק הטענות ופסק הדין שעליהם, משום שבזה כבר ניתנת האפשרות לכל יודעי משפט לחקור הדין, כי תורה אחת לכולנו, וכמו שכתב הסמ"ע. אבל החוות יאיר בהשמטותיו כותב שה"כתבו לי מאיזה טעם" רוצה לומר טעם וראיה ממש. אפשר לחלוק על החוות יאיר מבחינת מצוי ההלכה, אבל ההלכה לחוד, וההרגשה המוסרית של הדיין פורצת גדר ההלכה, כי ההלכה מכוונת לכלל העם וקובעת חומת נחושת נגד כל אלה הרוצים ללגלג על הדיינים ולהטריח בעלי דינם בטלטולים ממקום למקום ומדיין לדיין כדי ליגעו ולהביאו לידי פשר וויתורים שלא כדין. אבל הרגשתו המוסרית של הדיין אינה נשמעת להלכה, במקום שהוא רואה רצונו הנאמן של בעל הדין לדעת דבר המשפט, ומדוע לא נתן לו סיפוק זה, ומדוע לא נשתמש בהזדמנות זו לקיים בעצמנו 'ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי להם את חוקי האלקים ותורתיו' בכתיבת פסק דין מנומק, מראים אנו מדת הצדק של משפט ישראל והתאמצותו של הדיין לחקור עד כמה שידו מגעת, לברר את האמת, לגלות את המרמה והזיוף של בעלי הדין אם ישנה כזאת, ולדון דין אמת לאמתו. חובה זאת גדולה יותר בזמן הזה, שכל בתי דין של ערכאות מנמקים את משפטם בראיות והוכחות להצדקת דינם, וזה מוקיר את דייניהם בעיני כל העם, ולמה לא נעשה גם אנו כדבר הזה לחבב המשפט לגדל כבודו ולהוכיח צדקתו וצדקת שופטיו בעיני בעלי הדין עצמם, ועל ידם לעיני כל העם, למען יכירו וידעו כולם נכונות דברי משה רבינו בתורתו, לאמור: 'ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום'.

מנקודת השקפה זו שהיא לדעתי נכונה ונאמנה, ראוי שכל פסקי דיננו — מלבד אלה הרגילים שהם פשוטים ומובנים מעצמם — יהיו נכתבים בתמצית הטענות ונימוקי פסק הדין, למען תינתן להם אפשרות הביקורת של בתי דין הגבוהים ולימוד משפטי התורה לכל העם.

מסקנה: בסעיף זה מוותרים הצדדים על הזכות לדרוש נימוק והסבר לפסק הדין. אציין שבסדר הדין של בית הדין ארץ חמדה כן חובה על הדיין לנמק את פסק הדין, וכן בשטר בוררות של בית הדין דרכי תורה נכתב סעיף ד': "בית הדין ישתדל לנמק את פסק הדין".

אנו החתומים מוחלים מראש על כל תביעת ממון או תביעה אחרת שיהיה לנו על הרבנים הנ"ל שליט"א

יתירה מכך מבואר בשולחן ערוך סימן כ״ב שאם קיבל על עצמו בקנין קרוב או פסול לדון אותו, הדין הוא שאינו יכול לחזור בו, אמנם אם טעה בדין הדין בטל, וזה לשונו: אף על גב דקבלינהו לא קבלינהו לענין אם טעו דלא מקרי דין. ורק בקיבל על עצמו עם הארץ לדון אותו כתב הט״ז שם שאפילו טעה אינו יכול לחזור בו, דהא לא יכול לומר שקבלו לדון דין אמת.

מסקנה: בסעיף זה מוותרים הצדדים על כל תביעת נזיקין נגד הדיין במידה וטעה וגרם להפסד.

אנו החתומים מקבלים על עצמנו לדון בלילה ולקבל פסולי עדות

ארבעה סוגי פסולי עדות הם: 1) פסולים מחמת קורבה — לשון השולחן ערוך: "זה שפסלה תורה עדות הקרובים לא מפני שהם בחזקת אוהבים זה את זה, שהרי פסולים להעיד לו בין לזכותו ובין לחובתו, ואפילו משה ואהרן אינם כשרים להעיד זה לזה, אלא גזירת הכתוב הוא" (סימן ל"ג). 2) פסולים מחמת עבירה — מתחלק לשני סוגים: פסול דאורייתא בעבר עבירה דאורייתא ונלמד מקרא "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", ויש פסול דרבנן בעבר עבירה שיש בה חימוד ממון, דאז חששו דכמו שעבר עבירה משום חימוד ממון יעבור נמי להעיד שקר בשביל ממון או הנאה שיהנה לו (סמ"ע — שולחן ערוך סימן ל"ד). 3) פסול הגוף — כגון חרש-שוטה-קטן, אישה, סומא (שולחן ערוך סימן ל"ה). 4) פסולים מחמת הנאה — כל עדות שיש לאדם הנאה ממנה כגון שותף, גזבר, שוכר, ערבים, בני העיר.

וכתב המחבר: "דברים אלו תלויים בדעת הדיין ועוצם בינתו, שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר, ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו, אפילו בדרך רחוקה ונפלאה, הרי זה לא יעיד בה, וכן לא יהיה דיין בדבר" (שולחן ערוך סימן ל"ז סעיף כ"א).

מסקנה: סעיף זה מתיר לבית הדין לקבל את כל עדות הפסולים.

ולקבל עדות שלא בפני בעל דין כפי ראות עיני בית הדין

בשולחן ערוך סימן כ"ח סעיף א': אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, ואם קיבלו אין דנים על פיו, ויליפינן מקרא "והועד בבעליו" — טעם הדבר שהעד לא יעיז להעיד שקר בפני בעל הדין, ובדין זה נאמרו חילוקים רבים מתי כן מקבלים כגון בשעת הדחק וכדומה.

מסקנה: בסעיף זה הרשות ביד בית הדין לקבל בכל גוונא עדות שלא בפני בעל הדין.

תוקף הסכם זה הוא לזמן בלתי מוגבל

בשולחן ערוך סעיף י"ז סעיף י"א איתא: "צריך הדיין לפסוק הדין מיד אחר שהתברר לו, שאם מענה את הדין ומאריך בדברים הברורים כדי לצער את אחד מבעלי הדין הרי זה בכלל 'לא תעשו עול'". אציין שברוב שטרי הבוררות, למעט כמה בודדים, אין התייחסות לכמה זמן יימשך ההליך, ובאיזה פרק זמן מחויב בית הדין לתת פסק דין. קבלת פסק הדין במהירות האפשרית היא חשובה לעין ערוך בעיני בעלי הדין, גם אם פסקו בית הדין לחייב צד פלוני, אין שמחה כהתרת הספקות.

מסקנה: סעיף זה נותן זמן רב לדיין לפסוק את הדין.

עד כאן זהו מתוך שטר בוררות "הישר והטוב", כעת אלקט משאר שטרי הבוררות של בתי הדין.

שטר בוררות "שירת דוד"

מוסכם כי בית הדין פטור מסדרי דין

להבדיל מערכאות, גם למשפט העברי סדרי דין משלו, אציין כמה כללים: 1. הלך אחר הנתבע (סעיף י"ד). 2. נזקקים לתובע תחילה (סעיף כ"ד). 3. הרכב הדיינים (סעיף ג'). 4. הליך הזמנת בעלי הדין (סעיף י"א). 5. גילוי מסמכים (סעיף ט"ז). 6. השווית בעלי הדין במהלך הדיון (סעיף י"ז). 7. סתירת הדין (סעיף כ'). 8. עינוי הדין (סעיף י"ט סעיף י"א). 9. טענינן (סעיף י"ז סעיפים ח'-ט').

הגבלות רבות נאמרו בכדי למנוע במהלך הדיון מצב שיסתתמו טענותיו של בעל הדין. לדוגמא: אסור לבעל דין להביא את רעיו ואוהביו עימו לדיון (סעיף ד'). וכן כשרואה הדיין שאחד מבעלי הדין טוען טענה לא נכונה בדין, אסור לומר לו שקר אתה דובר, מפני שבכך מסתתמים טענותיו (פתחי תשובה ס"ק י"ז).

עוד מצאנו בפתחי תשובה סימן ט"ו ס"ק ב' שאין להקדים לדון קרובו של תלמיד חכם אף אם התלמיד חכם חפץ בכך, כדי שלא יסתתם טענתו. וכן כתב התשב"ץ (מובא בפתחי תשובה סימן י"ד ס"ק ה') שאם תובע אדם חשוב שכל ענייני העיר נחתכים על פיו, והתובע טוען שיסתתמו טענותיו, דנים בעיר אחרת. וכהאי גוונא טובא.

מן הראוי לסיים כפי שהגיד זאת הרדב"ז (מובא בפתחי תשובה סימן י"ז ס"ק ז'): "כללא דמילתא, אי טעין מסתתמן טענותי ויראה לבית דין שיש ממש בדבריו אפילו בדרך רחוקה שומעין לו". וכן כתב מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת סימן שלג): "וחכמי התלמוד לא יכלו לכתוב ולברר כל הדברים הגורמים לסתום טענות בעלי דין, אלא כתבו לנו קצת ו'תן לחכם ויחכם עוד' — בזה וכיוצא בזה יחושו הדיינים, וכל שכן היכא דקא אטעין איהו בהדיא דמסתתמי טענותיו".

טענינן: מקור דין זה נלמד מהפסוק "פתח פיך לאלם", "לכל אבידת אחיך", כלומר שפעמים על הדין לפתוח פה לבעל דין ולפסוק לטובתו למרות שלא טען כך. ומובא בשולחן ערוך ונושאי כליו כמה דוגמאות: 1. טענה שהיא קרובה להיות והבעל דין לא הזכירה משום שלא עלתה על ליבו (פתחי תשובה). 2. תובע שהביא עד אחד נגד הנתבע, והנתבע אומר: יודע אני שאיני חייב, אך כיון שיש לך עד אחד אני אשלם לך — בית דין פוטרים אותו כיון שאינו יודע שאין פוסקים על פי עד אחד, טענינן ליה (פתחי תשובה). 3. אם בלהט הדיון בעל הדין שוכח איזו טענה, או שאינו מצליח לבטא את עצמו כמו שצריך, או שרואה הדיין שבעל הדין מתאמץ לטעון אך מפני שהוא אינו חכם אינו מצליח, מותר לסעדו ולהבינו תחילת הדבר (שולחן ערוך).

מסקנה: סעיף זה מסמיך את בית הדין לקבוע כללי דיון וסדרי דין משלו.

מוסכם כי בית הדין פטור מחובת הראיות

כלל מוצק בדיני ממונות — המוציא מחברו עליו הראיה. מסקנה: סעיף זה פוטר את הדיין לדרוש הוכחות לטענת מי מהצדדים.

ורשאי לקיים ישיבה בהרכב חסר

איתא בשולחן ערוך סימן ג' סעיף א': אין בית דין פחות משלושה, סעיף ב': פחות משלושה אין דיניהם דין, וברמ"א שם: ובזמן הזה אין דנין דיין מומחה לרבים שידון יחידי בעל כורחו של אדם.

מסקנה: בסעיף זה יש רשות לקיים דיון בהרכב חסר.

הרשות ביד בית דין לקבוע ולחייב הוצאות

סוגיית הוצאות משפט מבוארת בשולחן ערוך סימן י"ד סעיף ה'. הקדמה: בהלכה אין חיוב על נזק עקיף, זהו נקרא גרמא בנזיקין פטור, חשוב לציין שבדיני שמים הוא חייב, ויש בזה נפקא מינה האם מהני תפיסה כמבואר בש"ך ריש סימן כ"ח, ואין כאן מקומו. הגורם לחברו הוצאות משפט הרי הוא פטור דהוי גרמא.

למעט כמה מקרים שהם גרמי — כלומר נזק הנעשה בצורה ישירה: 1. המסרב לבוא לדין והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין — חייב. וכן אם סירב לבוא לבית הדין ונטל התובע רשות מבית הדין לתובעו בערכאות, הכרעת הרמ"א שחייב, ובביאור הגר"א כתב דהוי גרמי. 2. יש עוד סוג של הוצאות והוא: "מי שאמר לחברו לך ואני אבוא אחריך, והלך והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לו כל יציאותיו", ומבואר בפתחי תשובה שזה לאו דווקא בהליך משפטי אלא כל סיכום בין שניים, ונגרם לאחד מהם הוצאות מפני שסמך על חברו, חייב המזיק לשלם.

מסקנה: בסעיף זה הרשות ביד בית הדין לחייב כל סוג הוצאות לרבות נזיקין עקיפין דהוי גרמא, לרבות מניעת רווח.

שטר בוררות של בית הדין ביתר

בית הדין יוכל לשמוע דברי בעל דין אחד שלא בפני חברו

דין זה מבואר בשולחן ערוך סעיף י"ז שאסור לדיין לשמוע בעל דין אחד שלא בפני חברו, איסור זה נאמר גם על בעלי הדין עצמם, ונלמד מקרא "שמוע בין אחיכם", "ולא תשא שמע שווא". ובפתחי תשובה הביא דעת כמה אחרונים שפסול גם בדיעבד משום דהוי איסור תורה.

ובנושאי כלים יש יוצא מן הכלל מתי ואיך מותר לדיין לשמוע צד אחד. כתב הפתחי תשובה שם: "עיין בית יוסף שכתב תוכחה מגולה על הדיינים שאין נזהרים בזה ושומעים בעל דין אחד הבא אל ביתם, ומאנה הנחם נפשי על זה, וכיוצא בזה שראיתי לאיזה מורים, וכבר אמרו חז"ל כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה". ובפתחי תשובה סימן י"ג ס"ק ג' הביא מתשובות אא"ז שכתב דאסור על פי דין להקדים טענותיו בפני הבורר, וקל וחומר דאסור לפסוק לו שכר בשביל לזכותו בדין, כי בורר וזבל"א כל תורת דיינים עליהם, והאריך שם בתוכחה מגולה על קלקול הדור בעניין זה, וראוי למנהיגי הדור להסיר המכשלה הזאת מישראל.

מסקנה: על פי סעיף זה הרשות ביד בית הדין לשמוע את אחד הצדדים בלי נוכחותו של רעהו.

שטר בוררות לשכת הפוסקים

הרשות ביד בית הדין להוציא צווי ביניים או החלטות זמניות אף קודם הדיונים

סעיף זה מאפשר לבית הדין הין היתר להוציא צו מניעה או עיקול נכסים קודם הדיון. דין זה מבואר בשולחן ערוך סימן ע"ג סעיף י', אך מבואר דיש בזה כמה הגבלות: א. כתב הסמ"ע ס"ק ל' שזה דווקא בשטר, דהיינו כשיש ראיה ברורה לתובע אזי מעקלים מעות הנתבע אפילו כשלא הגיע זמן הפירעון, אבל ללא שטר או ראיה ברורה לא. ב. כתב הש"ך ס"ק ל"ד דהיינו דווקא במבזבז נכסיו, אבל אינו מבזבז נכסיו אפילו נכסיו מתמוטטים אין מעקלים מעותיו, דאין לך בו אלא חידושו.

מסקנה: בסעיף זה יש היתר בית הדין לתת צו מניעה או עיקול נכסים ללא תנאים.

בית דין צדק בני ברק (קרליץ)

כמו כן תהיה לבית הדין הסמכות לפרש, להכריע, להוסיף, ולגרוע, לתקן ולשנות את כל הקשור להוראות או החלטות בית הדין

והנה בהא דיש כוח לדיין לפרש את פסק דינו בפרשנות דחוקה מהנכתב בפסק הדין, נחלקו האחרונים בזה בסעיף כ"ג (מובא בפתחי תשובה ס"ק ב'). הבאר היטב מסתפק בזה, ופנים מאירות סובר שיכולים לפרש גם באופן הדחוק, ודעת ר' משה מרוטנבורג שבפשרנים כיון שעיקר ההגדה על אומד דעתם, אם כן כיון שבפשטות כתבם משמע כן אינם יכולים לשנות בפירוש דחוק. ואם סותרים דבריהם לגמרי לכולי עלמא אינם יכולים לחזור בהם.

מסקנה: בסעיף זה הסמכות ביד הדיין לתת פרשנות מרחיקת לכת לפסק הדין, ואף לסתור אותו לגמרי.

הצדדים מוותרים מראש לזימון של חברי הבד"ץ לבירור בפני שום ערכאה

כתב ברמ"א סימן כ"ו סעיף ב': "ויש רשות לבית הדין לילך לפני עכו"ם ולהעיד שזה חייב לו, וכל זה כשאינו רוצה לציית דין" וכו'. וכתב הסמ"ע ומצוה לעשות כן, וכן כתב הפתחי תשובה בשם ר' שרירא: "דאדרבה יקר ותפארת הוא לדייני ישראל שפסקו הדין עם פלוני, אלא שאין בידם להציל עשוק, הולכים ומעידים כן לפני ערכאות של עכו"ם: פלוני יצא מאתנו חייב כך וכך".

מסקנה: סעיף זה פוטר את הדיין לבוא להעיד בפני ערכאות עדות המסייעת לבעל דין, אפילו כשבעל דינו לא ציית דינא.

בית הדין שלום ואמת

הכל בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי של הבורר

היינו שהבורר יוכל להכריע על פי אומדן דעתו הבלעדית, למרות שאינה אומדנא ברורה. דין זה מבואר בשולחן ערוך סימן ט"ו סעיף ה' (בקיצור): יש לדיין לדון דיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת, והדבר חזק בליבו שהוא כך, אף על פי שאין שם ראיה ברורה, ומשרבו בתי דין שאינן הגונים ובעלי בינה הסכימו וכו'.

ובנתיבות שם ס"ק ב' מבואר דזה ברור כשמש דאין הוה אמינא שיכול הדיין לדון על פי אומדן דעתו שלו, והראיה שהרי "אין עד נעשה דיין" אף על פי שברור לו המציאות והדין, אלא רק לאורועי שטרא, דהיינו להחזיק הממון ביד הנתבע, אבל להוציא ממון אינו יכול לפסוק על פי אומדנא. וזה לשונם שם: והא דמהני להוציא ממון מיתומים נראה דווקא באומדנא שהוא אומדנא לכל העולם, דכשם שידוע לו כך ידוע לכל העולם, אבל בדבר שהוא ידוע רק לדיין פסלו רחמנא בגזירת הכתוב כנ"ל.

מסקנה: בסעיף זה הסמכות ביד הבורר להכריע על פי אומדן דעתו למרות שאינה מוכרחת.

לסיום

לנוחות הקורא מצ"ב מגוון רב של שטרי בוררות, ובו יוכל הקורא להשוות בין תנאי ההסכם ולבחור ולחתום בעת הצורך על הנוסח המועדף עליו.

ואל יתפלא בעל הדין האין זה נבל ברשות התורה לילך בערמה והערמה??? תשובתו בצידו — דיני ממונות שונים הם משאר דיני התורה, וכפי שיסד השערי יושר, שהקובע בחושן משפט הוא "משפטי הממון", כלומר סדרי הדין נגזרים ממעמד הממון.

ובכדי לסבר את אוזני הקורא הביא שני דוגמאות, אחד לתובע ואחד לנתבע.

תובע: שולחן ערוך סעיף כ"ד "נזקקין לתובע תחילה" — יעוין שם הרבה פירושים בזה, והעולה מן הכלל שיש זכות לתובע לבחור את העיתוי המתאים לו לנהל את התביעה, וזה לשון הפתחי תשובה: אף אם יעלה על לב אדם לומר יש לנתבע איזה צד זכות שנזקק לו תחילה, אף על פי כן אין נזקקין אלא לתובע תחילה, דבשום צד אין נזקקין לנתבע תחילה (זולת אם מזלזל בנכסיו).

נתבע: שולחן ערוך סעיף י"ד "הלך אחר הנתבע", והגאון מציין לגמרא "מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא", היינו שהוא מדין המוציא מחברו עליו הראיה, כלומר בזכות הנתבע לבחור את בית הדין שלדעתו יועיל לו.

ויותר מזה כתב התומים על דברי השולחן ערוך (סימן י,ב סעיף ו) שמי שתובעים אותו ממון שהוא מוחזק בו, אסור לבקש צדדים להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות עימו פשרה וימחול לו על השאר, ואם עבר ועשה אינו יוצא ידי שמים עד שיתן לו את שלו. כלומר אסור לבעל דין להתיש את בעל הדין השני ולעכב את ההליך בכדי לגרום לו לוותר או להגיע לפשרה. וכתב התומים (מובא בנתיבות ס"ק ג'): דכשיודע שהאמת איתו רק שהדיינים לא יאמינו לו מותר, ונראה דהיינו במקום שלא יהיה רשע לפני הדיינים.

בשלהי הדברים אך בראשית חשיבותן ייאמר — ישנם בתי דין שבשטר הבוררות שלהם נכתב בית הדין יפסוק בהתאם לדין תורה (בית הדין שלום ואמת), וכן כתב בשטר בוררות של בית הדין לממונות הר חברון: בית הדין יכריע על פי דין תורה או פשרה או פשרה הקרובה לדין.

ואפריון נמטי להו.

הערה — כוח בית הדין לכוף חתימה על שטר בוררות

הוכחה לכל הנכתב אפשר לראות בנוסח שטר "בירורין" של ספר "נחלת שבעה" מצ"ב, שבזמנם חתמו בעלי הדין על זבל"א וקראו לזה שטר בירורין, והוא כדין תורה לבר מסמכות הדיינים לפשרה.

בספר מבי דינא (יוצא לאור על ידי בית דין צדק בני ברק, הוצאת תשע"א) כתב כבוד הדיין הרב ישראל מרמרוש: ועוד יש תוספת בכך שמחתימים על שטר בוררות שאחד הצדדים לא יכחיש שנדון בפניהם, וכן כמה עניינים שיכול בעל הדין להתנגד לכך, ויש בחתימה על שטר זה הרחבת סמכות הדיינים וכו', ובהמשך דבריו כתב: ואכתי צריך עיון, ובפרט שהבעל דין יטען שרוצה לדון בדין תורה ואינו מסכים לכל המפורט בשטר הבוררות, כגון מה שנאמר שם שהדיונים יכולים להיות בהרכב חסר, וכן הסמכות הניתנת בחלק מנוסחאות של שטרי בוררות שאנו מוסרים לדיינים הסמכות לפרש או להכריע או להוסיף או לשנות את כל הקשור להוראות או החלטות ופסקי דין מכל סוג שהוא, והדבר צריך ביאור מהיכן הכוח והסמכות לכוף לחתום על תוספות אלו?

ואני הקטן תמה על תמיהתו, מי אמר שבית הדין אכן יכול לכוף בעל דין לחתום על שטר בוררות המצוי, ופשוט לי שאם אחד מבעלי הדין דורש לדון בדין תורה, ומוכן לחתום על הסכם בוררות בכדי שיהיה אפשר לאכוף את פסק הדין, אך אינו מוכן לחתום על השטר בוררות המוצג לפניו שבו יש לבית הדין סמכות רחבה, ברור הדבר שאי אפשר לכופו, ואם נתבע הוא אינו חייב לחתום, ואם תובע הוא והנתבע לא מוכן דין תורה, פשוט הדבר שבית הדין צריכים לתת לתובע כתב סירוב נגד תובע זה שאינו מוכן לדון דין תורה.

חובה לציין שאם אחד הצדדים מסרב לחתום על שטר בוררות כנ"ל וחפץ לדון דין תורה (שוב אדגיש לחתום על הסכם בוררות כל שהוא זה חובה, כיוון שאם לאו אין אפשרות לאכוף את פסק הדין, המדובר כאן לחתום על שטר בוררות בכפוף לדין תורה), אבל בפועל אינו מוצא בית דין המוכן לדון אותו דין תורה — חובה עליו לחתום על שטר בוררות שבית הדין מציג לפניו.

ומקור דין זה נראה לענ"ד הוא מדברי הרמ"א (סעיף ח' סעיף א'): ועיירות שאין בהם חכמים ראוים להיות דיינים, או שכולם עמי הארץ וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם שלא ילכו לפני ערכאות של עכו"ם, ממנים הטובים והחכמים שבהם לדעת אנשי העיר, וכיון שקבלום עליהם אנשי בני העיר אין אחר יכול לפוסלן, וכן כל ציבור יכול לקבל עליהם בית דין שאינם ראויים מן התורה.

כלומר שהבעל דין מוכן להדיין אצל בית דין אחר המוכן לדון אותו דין תורה — זה שרי, אך אם אין כזה בית דין לא גרע מאם אין בית דין כלל בעיר, שיכולים בני העיר מכוח התקנה לכופו לדון לפני חכמי העיר, ואם כן יש לכופו לחתום על השטר בוררות, ואם מסרב יש ליתן היתר כמו שכתבנו.

שוב מצאתי בפד"ר (פסקי הדין של בתי הדין הרבניים בישראל, פד"ר י"א עמוד 259) במקרה שהנתבע סירב לחתום על שטר בוררות בין לדין בין לפשר, ונחלקו שם דייני בית הדין האם אפשר לכופו: דעת המיעוט שאין לכופו כיון שמוכן הוא לדון דין תורה ואף לחתום בשטר בירורין בכדי שיהיה בר אכיפה, ודעת הרוב שיש לכופו לחתום בין לדין ובין לפשר, משני טעמים: א' משום שבית הדין הרבני הינו בית דין קבוע כיון שהתקבל על רוב ציבור שומרי המצוות בארץ ישראל. ב' כיון שיש פעמים שהדיין יכול לכוף על הפשרה כגון בשבועה, או בדין מרומה, ממילא חייבים בעלי הדין לחתום על כך.

גם אם נסכים עם דעת הרוב שזה דווקא בבית קבוע או בסעיף זה דווקא, אבל לכוף בעל דין לחתום על השטר בוררות המצוי בידינו על כל סעיפיו — זו לא שמענו...

לתועלת המתדיינים מצ"ב שטר בוררות על פי דין תורה, במידה וחפצים הצדדים בכך וכנ"ל.

נספח — דוגמאות שטרי בוררות מבתי דין שונים

להלן, לנוחות הקורא, עותקים מלאים של שטרי בוררות אמיתיים מכ-14 בתי דין שונים ברחבי הארץ, כפי שנזכרו במאמר — לצורך השוואה בין הנוסחים השונים.

הבהרה

אין כוונת הכותב להטיל חלילה ביקורת כל שהיא על דייני ישראל העושים עבודת קודש לשם שמים, ועל מנת להוציא את האמת לאור.

אלא מטרת קונטרס זה לעורר את שימת ליבם של המתדיינים והבאים בשערי בתי הדין, טוענים רבניים ועורכי דין, לדעת על מה הם חותמים ולעשות תכנון משפטי נבון ומושכל.

פעמים שפשרה דווקא תועיל לצד כל שהוא, או לשניהם, ופעמים להפך; פעמים שדווקא ההתעקשות לעמוד על כל קוצו של יוד תוביל את התביעה להפסד. לפענח תעלומה זו נצרך ידע, ובעיקר ניסיון, וכמובן חשיבה יצירתית.

נ.ב. הדברים נכתבו על דעתי בלבד, וכל טעות בסברא או בציטוט, שלי היא. כמו כן הדברים נכתבו באופן כללי, ואין לעשות בהם שימוש ללא התייעצות תחילה.